<h1>נזיר ס"ט ע"ב</h1>
<h2>דף לב.</h2>
ובתוספתא דמסכת עבודה זרה פרק אין אוצרין פירות [פ"ה ה"ד], בן קפיסאי. דגרסינן התם ומייתינן לה באין מעמידין הלכת חרס הדריאני, נודות של גוים רשב"ג אומר משום יהושע בן כפוסי אסור לעשות מהן שטיחין לחמור. וקס"ד דאע"ג דרוצה בקיומו על ידי דבר אחר אינו רוצה בקיומו של יין אלא משום הנוד, וקתני דאסור. וקשה למ"ד גבי חרס הדריאני דמותר לסמוך בו כרעי המיטה משום דאינו רוצה בקיום היין אלא משום החרס דצריך ממנו לסמוך. ומשני רבא דמשום גזירה הוא דאסור שמא יבקע הנוד ויטלנו ויתפרנו על גבי נודו. וטעם יין נסך נפלט בהיתר. אבל משום רוצה בקיומו אין אסור דהחרס היתר הוא, אלא שנבלע בו יין נסך. וכן נמי נודות הגוים העור היתר, אלא שהיין בלוע בו. ומשמע דאיסור הנאה נבלע בדבר של היתר אין רואין כולו כאילו הוא אסור לענין הנאה זו. דאע"ג דתנן [כ"ט ע"ב] אלו אסורין ואיסורן איסור הנאה חרס הדריאני, היינו שאר הנאות כגון להניחו תחת מראשותיו וכיוצא בו, אבל בענין זה לסמוך כרעי המיטה שהחרס היבש יפה לסמוך בו [מ]באותו שנבלע בו משקה. וכן עור יפה לשטיח יבש מ[בלח]. הרי כשסומך בחרס הדריאני את כרעי המיטה, וכן כשעושה שטיח מעור הנוד מה נהנה הוא מן היין. הילכך דמשום דניחא ליה שהחרס יתקיים ובאותה ניחותא שייך נמי ניחותא דיין, שאם ישבר החרס הבלוע אבד. וכן העור ניחא ליה בשיעור שטיח והבלע שבתוכו משתמר, משום הכי קא מיבעיא לן.
כלל הנאה. אין לדמות שום איסורי הנאות. כגון אם צבע בגד ביין נסך דודאי הרי הוא כאילו צבוע בערלה, דהנאה הנראית היא. כדאיתא בהגוזל קמא [קט"ו ע"א] דחזותא מילתא היא. ואע"ג דאמרינן במסכת נדה [ס"ב ע"ב] ועיקרה במסכת כלים פ"ט [מ"ה] חרסים שנשתמשו בהן משקין טמאין ונפלו לאויר התנור והוסק, התנור טמא מפני שסוף משקין לצאת. ואמר רשב"ל לא שנו אלא משקין קלין אבל משקין חמורין אע"פ שלא הוסק נמי טמא. ורבי יוחנן אמר אף משקין חמורין, הוסק אין לא הוסק לא. איתיביה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן כל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור, הא יכול לצאת טמא ואע"ג דלא יצא. ואמר רב פפא כל היכא דאינו יכול לצאת כלל אפילו אם הקפיד עליה שתצא דניחא ליה אותן בלועין, כמאן דליתנהו לבלועין שבתוכו. יכול לצאת והקפיד עליו, להוציאו אותו בלוע, (נמי שיצא) [דברי הכל טמא], דהא ניחא ליה שיצא ויכול לצאת. כי פליגי ביכול לצאת ולא הקפיד עליו, דאינו חושש להוציאו. בהא פליגי דמר סבר רשב"ל דגבי משקין קלין הוי בלוע כל זמן שלא יצא, ובמשקין חמורין כמי שיצא. ורבי יוחנן סבר כיון דלא קפיד, אע"ג דיכול לצאת הוי בלוע כל זמן שלא יצא. ואע"ג שהבאתי זו, לא הוצרכתי, דהתם בטומאות קא מיירי והכא באיסורי הנאה.
וכמה בלועין הן. כגון חרסין של זב וזבה דאיירינן בזבחים פרק התערובת [ע"ט ע"ב] דהתם משקין חמורין הן. וכן פשתן (שטוחת) [שטוואתו] נידה דמסקינן התם מסיטן טהור, דכל זמן שלא יצא טהור. וקשיא לי אני הסודר, לרשב"ל דאמר היכא דיכול לצאת ולא הקפיד דלא הוי בלוע, בשלמא לרבי יוחנן הא דקתני כל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור, הא יכול לצאת טמא, אע"ג דלא נפיק במקפיד. והא דחרסן של זב וזבה, על ידי היסק אין יוצאין, אבל על ידי מים או מי רגלים יוצאין. וכי אמר רשב"ל דלא חשיב בלוע, היכא דעל ידי היסק הבלוע יוצא בעיניה. אבל היכא דעל ידי מים יוצא משום תערובת דהיכא דמתערב ביציאתו הוי בלוע. ודוחק גדול הוא.
ובחרס הדריאני. דמבעי לי דיין שנתנסך לעבודה זרה מטמא טומאה חמורה כתקרובת [ע"ז] במשא ובאהל, כדרבי יוחנן משמיה דרבי יהודה בן בתירא דאמר [ל' ע"ב] שלשה יינות הן יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית. פירוש ממלא כלי ונותן לתוכו זית, והיצא ממנו (שיעורו בכזית) [זהו שיעור כזית]. יין נסך שנבלע בחרס כזית או יותר וברור שנתנסך לעבודה זרה מטמא או לא למשקין בלועין שיכולין לצאת וניחא ליה מדמינן ליה, או דילמא כיון דטומאתו אסמכתא בעלמא דויאכלו זבחי מתים, הני מילי בעיניה אבל בלוע לא, או דילמא חומרא דעבודה זרה חמור והרי הוא כמשקין חמורין דאורייתא, מיבעי לי.
ותו קשיא לי דאמר רבי יהודה בן בתירא הכא דבכזית מטמא טומאה חמורה בכזית כמו שכתבתי, והא כזית לא הוי רביעית, מדקמסיק סתם יין ברביעית מטמא טומאה קלה. ובפרק המוציא יין בתחילת הגמרא [שבת ע"ז ע"א] גרסינן תנא יבש בכזית דברי רבי נתן. ומסקנא משום דקים ליה דכזית יין יבש בא משיעור רביעית [יין לח]. אם כן החמירו ביין נסך יותר מבמת, שהמת בשרו בכזית, דהיינו ביבש. וכזית יבש שיערו בדם נבילות [רביעית] לכשיקרש ויעמוד על כזית כדברי רבי יוסי בר יהודה אליבא דבית הלל דמטמא. ואמאי חמור יין נסך מתקרבות. אי נמי מעבודה זרה עצמה דליתה פחות מכזית לטומאה, כדאיתא בפרק רבי עקיבא [שם פ"ג ע"ב] משום דאיתקש למת.
ונראה לי דהיינו טעמא משום דכתיב [דברים ל"ב] חלב זבחמו יאכלו, היינו שיעור אכילה בכזית וחלב היינו תקרובת בשר וחֵלב. ישתו יין נסיכם שיעור שתייה והיינו פחות מרביעית, כדתניא [ביצה כ"ה ע"ב] השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן. וכיון דאפיקתה לשתייה דליתה ברביעית אוקמה אזית. ויש ענין משקה במת שמטמא בכזית כגון נצל
